רשימת הדפדפנים אומרת פחות מכפי שנראה

לוחות בקרה סטטיסטיים מציגים תמיד רשימה מסודרת של תוכנות גישה, ומחלקים את התעבורה לקטגוריות נפרדות כמו Chrome, Firefox או Safari. ההצגה המסודרת הזאת מסתירה לעיתים קרובות מציאות טכנית כאוטית מאוד ומטעה מטבעה.

בסיס המידע הזה נשען כולו על רצף טקסט שנקרא מחרוזת User-Agent, שהתוכנה המבקרת שולחת בכל בקשת קובץ. אף שהתרשימים האלה נראים סמכותיים, מנגנון הזיהוי שמתחתיהם עבר מניפולציות היסטוריות והוא מאבד יותר ויותר את דיוקו בפרטים הקטנים.

למה כל דפדפן קורא לעצמו Mozilla

חוסר האמינות בזיהוי דפדפנים נובע מראשית פיתוח הרשת. לפני עשורים, שרתי אינטרנט סיפקו מבני HTML שונים לפי שם הדפדפן שזוהה.

כדי להבטיח שמשתמשים יקבלו את גרסת הדף המתקדמת ביותר, מפתחי דפדפנים מתחרים התחילו לטעון לתאימות באמצעות הוספה מכוונת של שמות יריביהם למחרוזות הזיהוי שלהם.

דפדפן מודרני עשוי להכריז על עצמו בו־זמנית כ־Mozilla, AppleWebkit, KHTML, Gecko ו־Safari. פענוח הקולאז׳ ההיסטורי המסובך הזה דורש התאמת תבניות מורכבת, והופך את מה שאמור להיות זיהוי פשוט לניחוש מושכל.

מנוע אחד תחת שמות רבים

בנוסף, סביבת הרשת המודרנית נשלטת במידה מכרעת על ידי ארכיטקטורת ציור בסיסית יחידה.

כיום, דפדפנים בולטים ובהם Edge, Opera, Vivaldi ו־Brave נבנים כולם על מנוע הקוד הפתוח Chromium. אף ששמות המותגים שונים, ההתנהגות הטכנית ויכולות הציור בפועל כמעט זהות.

ההבחנה בין הנגזרות האלה שמבוססות על Chromium בדוחות סטטיסטיים מספקת ערך מעשי מועט מאוד למנהלי אתרים שרוצים להבטיח תאימות רחבה, כי דף שפועל כראוי באחת מהן יפעל כמעט בוודאות באופן זהה באחרות.

המחרוזת שממשיכה להתקצר

בשנים האחרונות, הדחיפה לפרטיות מוגברת מוטטה באופן פעיל את האמינות שעוד נותרה במחרוזת User-Agent.

מתוך הכרה בכך שמספרי גרסאות ספציפיים מאוד וארכיטקטורות מערכת מסייעים למעקב פולשני ולטביעת אצבע דיגיטלית, ספקי דפדפנים מרכזיים מקפיאים או מצמצמים כעת בשיטתיות את הפרטים שנשלחים. מספרי גרסאות כלליים מחליפים יותר ויותר גרסאות משנה מדויקות, ויישומים ניידים מתחזים לעיתים קרובות למחשבים.

לכן, אף שמגמות רחבות לגבי שימוש בנייד מול מחשב נשארות בעלות ערך, יש להתייחס למספרי גרסאות דפדפן מסוימים בספקנות עמוקה ולא כאל עובדות הנדסיות מוחלטות.